ביום
הראשון חגית נתנה לי לנקות את מדפי הסוקולנטים והקקטוסים. זה אמר להזיז דליים
כבדים של 10 ליטר ואפילו 25 ליטר מתפקעים מזרועות קוצניות. רציתי להוכיח שאני
יסודית, חשבתי שזה מה שצריך, אז עדיין לא הרגשתי בנוח לחפף את העבודה, רק לטאטא את
העלים היבשים שבין הדליים, ושזה בסדר (הכל
נראה הרה גורל בימים הראשונים), אז טרחתי להוריד דלי אחר דלי, מרחק שלושה מדפים, אל
השביל המרוצף, שוב ושוב נדקרת, מתנשפת, אבל לא מרשה לעצמי להפסיק.
הנחמה
היחידה שלי היתה יוסי שעבד לצדי בשתיקה. חגית הציגה אותו בפני כשהגעתי. התרשמתי
מיד מכמה שהוא יפה וגבוה. היו לו עינים כהות עם ריסים מסתלסלים וזקן מעוצב. הוא
נראה כמו אל יווני. הישרתי אליו מבט והוא כבר הסיט את שלו. בכל זאת, עכשיו, בין
שבילי הסוקולנטים משהו בנוכחות השקטה שלו לצדי השרה עליי רוגע, נתן תוקף לדברים
במקום החדש והמוזר הזה.
לאחר
זמן, חגית באה ולקחה אותו: אתמול הגיעו כלי הקרמיקה החדשים
ועכשיו היה צריך לתמחר ולסדר אותם. כעבור רגע, כבר שמעתי אותם מעבר לקיר האבנים
הטבעיות, ולבי יצא אל הפטפוט העליז: חגית שאלה ויוסי סיפר על החופשה באיטליה ממנה
חזר זה עתה עם אשתו.
ניסיתי
לדמיין את החלל שבו הם נמצאים, את הצבעים והכלים ולא הצלחתי. הם היו כל כך קרובים
אבל הקולות כאילו הגיעו מעולם אחר. אחר כך אתוודע אל המקום הזה שבו הם נמצאים
עכשיו – חממת צמחי הבית והצל - ובמהלך הזמן הוא יהפוך מוכר וביתי וידידותי, אבל
באותו הרגע הוא עדיין זר ולא נודע. בעצם כל המקום היה זר ומוזר, עשוי פיסות פיסות
של מרחב שאני עוברת ביניהן בזהירות, לא מבינה איך הן מתחברות: איך הגעתי מהמשרד אל
איזור המטפסים ואז לפתע מצאתי את עצמי עם הסוקולנטים. תוך שבוע, שבועיים הן יתחברו
יהפכו למרחב אחד, ברור, מובן מאליו וגם אני אהפוך בתוכו למישהי אחרת: לבעלת בית, שמפנה
לקוחות ומכוונת ספקים, שחולשת עליו ביד רמה.
מעודי
לא עבדתי במקום כזה בעבר. במשתלה. בחוץ. בעבודת כפיים. במכירות. זאת מי שאני? ועם
זאת, אני רציתי. אני נמשכתי לכאן. אני הרמתי טלפונים עד שהגעתי. ועכשיו גם קצת
התרגשתי. עשיתי את זה. מי היה מאמין. במבט לאחור זה נשמע מגוחך. מה הביג דיל? אבל
בשבילי זה היה כאילו הצלחתי לאתר דלת סודית ולעבור בין עולמות: מהמשרד
החוצה אל השמיים, השמש והרוח.
ואולי
היתה זו טעות?
כי עכשיו
כשהעולם הזה מתגשם לנגד עיני ואני בתוכו, אני נאלצת להסכין עם הכורח לחיות בתוכו דקה
אחר דקה, דלי אחר דלי עם קוצים שקופים בכריות האצבעות ושקט מוזר שפושה בראשי.
כשכל
הדליים למטה אני מתחילה לגרוף את העלים היבשים. ואז להחזיר. הגוף שלי מתחיל להבין
דרך הנשימה המתקצרת והלאות שמתחילה להצטבר בשרירים, שהעבודה הזו קשה משהעליתי
בדימיוני.
ידידיה,
כבן שבעים, עם כובע מצחיה נצחי שמתחתיו משתלשלות כמה קווצות לבנות, מזמין אותי
לעצור. הוא מסביר לי שחשוב מדי פעם לקחת הפסקה, שאני לא חייבת לסיים את המטלה בפעם
אחת. אני יודעת, אבל בכל זאת, אסירת תודה על ההזמנה. שאול, עובד נוסף, מזמין אותי
לקפה. אני הולכת בעקבותיו לפינת קפה שהיא בסה"כ סככת פח על עמודי מתכת
שבהמשכה מרוכזים הדשנים, חומרי ההדברה ובקצה - כלי הטרקוטה. שאול מוציא גזייה מתחת
לשולחן מאולתר. אה. הקפה כאן הוא קפה שחור. בלבד. שאול מרתיח אותו בפינג'אן ומחלק
לכוסות נייר. "סוכר?" הוא שואל. גם יוסי מצטרף. ידידיה
נשאר בצד. הוא תמיד נשאר בצד. עומד על השביל. שומר. אין כמעט אנשים. אני שותה איתם
בשתיקה. כך זה מתחיל.
זה
ימשיך גם מחר. אגיע בבוקר, אעלם בתוך השבילים עם הדלי הירוק הגדול והמטאטא והיעה.
אגרוף מהשבילים את העלים שנשרו מהעצים במהלך הלילה:
המשימה הראשונה
של היום. אטאטא במסירות ואתהה על היקום הזר והמוזר הזה שקלעתי את עצמי לתוכו. יחסים
הפכפכים יתפתחו ביני לבין משימת הטאטוא. לפעמים לא אוכל לשאת אותה מרוב שעמום או
עייפות ואכעס על חוסר התוחלת שבה - טאטוא אינסופי של עלים שלמחרת יצטברו מחדש. לפעמים
אתמסר אליה ברצון כמשימה שמאפשרת לי מחבוא, שקט והתכנסות לפני שהיום מתחיל.
בשבועיים
הראשונים (לפחות) אהיה במצב מתמיד של שקילה והתלבטות. זה פשוט יהיה קשה מדי:
הסחיבה של השקים, הפריקה של הסחורה, לשאת מגשי שתילים ממקום למקום, ארגיש שאני תכף
נשמטת, שהגוף שלי פשוט ייקח אותי ויתפטר. אבל הוא יישאר. ייהנה מהשמש ומהרוח, מלגעת
באדמה, משתילת שתילים. והתלבטות שוב תשטוף אותי. היא תפריע לי להרפות, להתמסר, באמת
להיות שם. אבל אני אשאר.
