קריאה בסדרה "אבירם כץ"

אזהרה: מלא ספוילרים. לגשת רק אחרי צפייה.

תחושה משונה מתחילה לרפרף בי פתאום במהלך הצפייה בפרק האחרון בסדרה "אבירם כץ": כאילו כל העת הסדרה הסתירה מפניי משהו: את מי שהיא "באמת", את הסיפור ה"אמיתי" שהיא מספרת. עד עכשיו היא סיפרה לי על אבירם כץ, סופר ספרי בלש מצליח בעיצומו של מחסום כתיבה, שברגע של חולשה גונב התחלה של סיפור משכנו, הרופא הפרוקטולוג, ויקטור גואטה. לרוע מזלו, בסיפור נזכרת אישה נעדרת, אלישבע רומנו, עובדה שמסבכת אותו עם המשטרה. כדי לחלץ את עצמו, אבירם יוצא למעין מסע בלשי בעקבות המשך הסיפור, במהלך הסדרה הוא מצליח להגיע אל אותה אלישבע, אבל מסתבך מחדש כשמסתבר שאהובה לשעבר נרצח.

התחושה, אוורירית וקלושה, מתעוררת במהלך סצנה בה אבירם ואלישבע ישובים במכוניתה והיא מגישה לו צבר דפים. אבירם זה עתה שוחרר ממעצר בחשד לרצח האהוב בזכות אותם דפים שאוצרים בתוכם את סופו של הסיפור ואיתו את פתרון כל התעלומה. כך שהכול אמור להיפתר עכשיו ואני עם הסדרה אמורה לשוט בקלילות אל ההתרה המיוחלת. אבל משהו אחר קורה. שני פרטים, זעירים, חסרי חשיבות, מזדקרים לפתע כמשונים. משהו לא מסתדר. זה קורה לשני שברירי שנייה, התחושה מרפרפת ומיד שוככת. אני יכולה בקלות לעזוב אותה, לשכוח. היא לא כל כך חשובה. הסדרה לא כל כך חשובה (בשבילי, באותו רגע, סליחה...). אבל האפשרות שסוד צפון בלבה של הסדרה, שיש פה חידה שצריך לפתור, מפתה מדי. וכך גם אני כמו אבירם יוצאת למעין מסע בלשי לפיצוח הסדרה.

הפרט המשונה הראשון הוא השם החדש שמעניק אבירם כץ לסיפור הגנוב של שכנו לפני שהוא שולחו לעורכת. שמו המקורי של הסיפור הוא "החדר השני משמאל" (אהמ, אהמ, רמז משונה למקום הימצאה של אלישבע?). אבירם במאמץ להסוות את הגניבה משנה פה ושם פרטים בסיפור, ובין השאר מחליף את השם המקורי לשם "קורבן ראוי". הפרט הזה נמסר כבר בפרק הראשון, אבל אז, לפני שאני מכירה את הסיפור גופו, הוא לא אומר לי דבר ואני עוברת הלאה. סוף הסיפור מאיר את הפרט הזה מחדש כשמתברר מיהו אותו קורבן ראוי: ספק רועי כרמון, האהוב הבוגדני של אלישבע שנטש אותה תוך שהוא גוזל את כל רכושה, ונרצח על ידי ויקטור גואטה; ספק גואטה עצמו, שמקריב את עצמו למען אלישבע.  פתאום זה נראה תמוה שכבר אז אבירם ידע לקרוא לסיפור בדיוק כך, כשהיו ברשותו לא יותר מכמה פרקים ראשונים. טעות? רשלנות תסריטאית?

הפרט המשונה השני הוא העובדה שאלישבע מוצאת את צבר הדפים בדירתו של ויקטור. זה משונה כי ויקטור מעולם לא חוזר לדירתו לאחר הרצח של כרמון, כי מיד לאחריו הוא מתנגש בעץ בתאונת אופנוע ושוקע בתרדמת. ובכלל לא ברור כיצד הספיק לכתוב את הסוף לפני התאונה. אבירם ואלישבע עצמם תמהים על כך: כשהיא מגישה לו את הדפים ומספרת איפה מצאה אותם, היא מעירה על הדפים שהיא חושבת ש"הרוח הביאה את זה לשם", לאחר שהוא מסיים לקרוא בדפים, אבירם מפטיר "מתי הוא הספיק?"

אז אני חוזרת לצפות בסדרה מהתחלה. זה לא מובן מאליו. למרות הברקות תסריטאיות, מונולוג מבריק וקורע מצחוק אחד על ייסורי הכתיבה, והנאה כללית מהסדרה, יש כמה דברים שמציקים לי: הסיפור הבלשי הוא דל וקלוש, אין טיפול בסוגיית הגניבה הספרותית, והסיפור שמוכרז כ"סיפור היפה בעולם" מתגלה כסיפור בינוני אם לא רע ממש.

בפרק הראשון אני מקפיאה את המסך כדי לבדוק מה בדיוק אבירם הספיק לכתוב בסיפור בו הוא תקוע. הפריים חתוך אבל זה מה שאני מצליחה לחלץ:

"הוא לא היה סתם אדם ומותו התרחש בדרך הכי [...] ידע לנקוב בו. היו לו חיים מלאים שאיש לא [...] []ה הנפוחה והמרקיבה, שממתינה כבר שבוע ימים [...], על פני ארבע יבשות, איש לא היה ... שהגוף [...] שובל של או דה קולון צרפתי שנקנה [...] חה זה מכבר מן החלון, הדירה שינה מעיניהן.

הופה!  ברור שאבירם כותב על אדם מת, איש העולם הגדול, שגופתו מרקיבה בדירה במשך שבוע. יותר מדי דברים מתלכדים עם דמותו של רועי כרמון. האם אבירם בעצם כותב עליו? כותב את הסיפור מזווית אחרת?

קריאה חדשה מתחילה לקרום עור וגידים במוחי: הסיפור שכותב ויקטור, הוא לאמיתו של דבר, הסיפור שכותב אבירם. כשאבירם נתקע עם כתיבת הסיפור מכיוון אחד, הוא פונה לכיוון אחר, ורותם את ויקטור כמספר שלו. כך הוא סולל לעצמו מוצא ממחסום הכתיבה, לפחות עד הרגע בו ויקטור שוקע בתרדמת: הנה עוד מחסום כתיבה. הרי אבירם עצמו אומר לוויקטור, כשהוא פוגש אותו בבית קפה, שהסיפורים שהם כותבים הם די דומים. מה שבצפייה ראשונה התפרש כלא יותר מניסיון מסורבל של אבירם להמעיט בדיעבד בחומרת הגניבה ולייצר לעצמו אליבי, פתאום מובן כפשוטו ומחזק את הקריאה החדשה.

בהמשך הסצנה, ויקטור חולק עם אבירם כיצד הסיפור פורץ ממנו בקלות, ואבירם שלא מצליח לעכל את העובדה הזאת, מרביץ בו אותו מונולוג מבריק וקורע מצחוק, שהזכרתי לעיל, על סבלות הכתיבה. הפער הזה בחוויית הכתיבה שבא לידי ביטוי כאן מתלבש בדיוק על הפער הצפוי בין הסופר הנאבק, הכותב בפועל את הסיפור, לבין המספר שמישהו כותב עבורו את הסיפור, והוא רק מעביר אותו הלאה בקולו.

כשהסיפור עצמו נכנס לסדרה, ויקטור הוא שמקריין אותו. יותר מזה?

אפילו את העובדה שוויקטור מת לבסוף, ואיבריו נקצרים אפשר לקרוא כמטפורה על מעמדו של המספר – כחומר גלם, שעשוי להישאב מהדמיון או מהמציאות, ולהפוך לכלי בשירות הסופר.

שני אלמנטים, הז'אנר הבלשי ונושא הגניבה הספרות, בולטים בפיתוח תסריטאי דל ולוקה בחסר. העלילה הבלשית היא רזה, עלובה, אפילו מופרכת: שוטרים מתייצבים על מפתן דלתו של אבירם ואף מאיימים לעצור אותו אך ורק משום ששמה של אלישבע רומנו הופיע פעם אחת בפרקי הסיפור ששלח לעורכת שלו. החקירה המשטרתית כולה סובבת סביב התביעה והציפיה מאבירם להביא קצה חוט. השוטרים עצמם לא נראים עוסקים בפעולות חקירה כלשהן: הם אינם עורכים חיפוש בדירתה של אלישבע כדי ללקט רמזים וראיות, לא מראיינים חברים, עמיתים לעבודה או בני משפחה, לא חוקרים את עברה (כך היו יכולים לעמוד על המשפט שניהל נגדה רועי כרמון בן זוגה לשעבר). למעשה, כל החקירה שלהם נסמכת על אבירם, מצטמצמת אל החיפוש שלו אחר המשך הסיפור, אל תהליך הקריאה שלו את הסיפור. אין פרטים שהם מגלים, שנגלים לנו, שלא דרך הסיפור או בעקבות אבירם. אפילו את גופתו של רועי כרמון, הם מגלים רק לאחר אבירם ודרך מקרה, לא בעקבות חקירת העלמות אלישבע, אלא בגלל דיווח על ריח רע שעולה מדירה.

באשר לגניבה הספרותית - הסדרה מתחמקת מטיפול בה, מפיתוח של סוגיות העולות ממנה וממהלכים עלילתיים המתבקשים ממנה. לא קיים רגע משמעותי של חשיפת הגניבה, למשל. אמנם אבירם מתוודה בפני אביטל השכנה ולינדה השוטרת, אבל שתיהן לא מתרגשות מכך, ולרגעים האלה אין כל השפעה על אבירם או על העלילה. בעיקר לא קיים רגע בו לוויקטור נודע על הגניבה, והעימות המתבקש בינו לבין אבירם לעולם לא מגיע. אדרבא, באופן נוח להתמיה עבור אבירם, ויקטור מת ואגב כך מסיר מעל דרכו של אבירם (כמעט) כל סיבוך. אלישבע אף היא אינה מזדעזעת. להפך, היא מעודדת את אבירם לפרסם את הספר תחת שמו וללא ייסורי מצפון בטענה שזה מה שוויקטור היה רוצה. כך, אין ביטוי להשלכות אפשריות של מעשה הגניבה: על התפיסה העצמית של אבירם כסופר, על יחסיו המקצועיים והבין אישיים, על מעמדו בציבור בכלל, על היחס בין הסופר ליצירה שלו. הפוטנציאל המגולם בנושא לא בא לידי למימוש וכפי שבא לעולם כך הוא מתפוגג כמו בועת סבון במופת של אנטי קליימקס.

מה מסביר טיפול כזה בסוגייה כל כך טעונה ורגישה כגניבה ספרותית? מדוע לאמץ את הצורה של הז'אנר הבלשי רק כדי לצמצם ולרוקן אותו? אולי כי אין גניבה של ממש? אולי כי אין תעלומה בלשית של ממש? אם ויקטור הוא המספר של אבירם, אם הוא לא יותר מאשר קול בראשו – אז זה בדיוק המצב. הבילוש שאינו בילוש והגניבה שאינה גניבה מובילים למסקנה שהסיפור פה ממוקם במקום אחר, והמקום הזה הוא הסיפור והיחסים בינו לבין אבירם.

התעלומה הבלשית, ההתחקות אחר אלישבע, היא  תהליך כתיבתו של הסיפור, שבעצמו מצטמצם לתהליך קריאתו של סיפור. השוטרים-לא-שוטרים הם קולות פנימיים, הדוחקים באבירם כץ החרד להמשיך לכתוב-לחפש את המשך הסיפור, כי חייו תלויים בכך. לא פלא, אם כך, שבסוף הסדרה מתגלה כי מי ששלחה אותם זו עורכת מגזין הנשים שתאבה לקבל את המשך הסיפור.

הבחירה בז'אנר הבלש כייצוג של תהליך הכתיבה מזמינה לחשוב על כתיבת (וקריאת) סיפור כחקירה בלשית ועל חקירה בלשית כעל תהליך של כתיבת סיפור. בשני המקרים מדובר בבחירה וארגון של פרטים, שנראים לעתים סתומים בתחילה, לתוך מבנה בעל הגיון ברור עם התחלה, אמצע וסוף, תוך שיבוצם ברשת של יחסים כרונולוגיים, סיבתיים ואחרים, וטעינתם במשמעות.

עם זאת, העובדה שהבילוש מצומצם לתהליך של כתיבה/ קריאה, ואין בנייה של חקירה ממשית, לא מאפשר להקבלה בין בילוש לכתיבה להתממש בפועל בסדרה, וכך הפרטים הפוטנציאליים של הקבלה כזו, עם ממדי העומק הפוטנציאליים שנלווים אליה, נותרים ברמת האפשרות הרעיונית בלבד. נפגעת האפשרות לייצר אצל הצופים תובנת עומק, שנובעת מחוויה חושית ורגשית, ומייצרת בתורה חיבור רגשי עמוק יותר אל הסדרה. כך שאליה וקוץ בה – דווקא הצמצום של העלילה הבלשית שמוביל לרעיון של ההקבלה בין כתיבה לבילוש, הוא שמונע את המימוש החווייתי העמוק של ההקבלה, ומתוך כך את החיבור הרגשי עם הצופים. זוהי חולשה ממשית בסדרה.

ולגבי הבחירה בסוגיית הגניבה - אולי רעיונית, אין אפשרות של גניבה כי כך או אחרת, המעשה הספרותי מחייב גניבה?: מאנשים, משיחות, מחומרי חיים, מידיעות חדשותיות, מיצירות אחרות. כי אנחנו לא יכולים לברוא דברים יש מאין כמו אלוהים (ואולי לא במקרה הרומן המקורי נקרא "לכתוב כמו אלהים" כסימון של שאיפה בלתי מושגת).

והנה גם ה"סיפור היפה בעולם" אינו כל כך טוב. הוא די בינוני במקרה הטוב. בנאלי. אין ספק שהסיפור הזה כתוב הרבה פחות טוב מהמציאות של אבירם על הדיאלוגים והמצבים מלאי הניואנסים שבה.

הבעיה הבולטת היא הטקסט כלומר, המשפטים של ויקטור, שהוא מקריין כשהסיפור מתגלגל על המסך. הקריינות נפוחה, מלאת חשיבות עצמית ומתוך הכרה בגודל המעמד: הרי ויקטור כותב פה סיפור ולא סתם מדבר בעלמא, ולכן השפה חייבת להיות מכובדת ומצוחצחת. "הגשם הכה בעיקשות בצריפי הפח המוגפים, הרוח יבבה, אלא שמעייניה של הסטודנטית המצטיינת מן הפקולטה לרפואה לא היו נתונים לכל זה" פותח ויקטור את הסיפור במשפט מליצי ורב רושם, מגייס לעזרתו את הגשם כמוטיב המתבקש כדי לרמז על סערת נפש. אלא למה שמעייניה יהיו נתונים באופן מיוחד למזג אוויר, גם אם הוא סוער? זה אינו נושא מעניין במיוחד בדר"כ. ולמה לכתוב "מעייניה" ולא פשוט על מה חשבה? ואיך זה שהמשפט נחתם בעילגות עם המלה "זה"? אלה. לכתוב את ה"סיפור הטוב בעולם" זו משימה שנדונה לכישלון מראש, אבל למה להיכשל בצורה כה בוטה וליפול למלכודות צפויות כמו שפה גבוהה מדי?

אבל נעזוב לרגע את ויקטור ונכנס פנימה לסיפור, שמציג את עצמו כדרמת יחסים מאופקת ו"איכותית": זוג במשבר – האשה חושדת שהגבר בוגד בה – מחליטים לנסוע למצפה רמון למטפלת "גאונה" ואחר כך להמשיך לנופש משותף במדבר. המשפטים מדודים, עטופי שתיקה, לעתים סתומים ונדמים כעטופים בסימבוליות עמוקה לכאורה:  כשאלישבע שואלת את רועי בסוכה שלהם במדבר לאן הם הולכים, הוא משיב: "אל האינסוף ומעבר לו". אלישבע מתפלאה לגלות פרחים במדבר וקובעת שהם "מסריחים אבל יפים". אבל מה מסתתר מאחורי המעטפת ה"איכותית"?  האם אגלה איזה דבר חדש על דינמיקת היחסים בין גברים לנשים? על אלישבע ורועי?  לא, כל מה שאני אקבל הוא הדהוד בנאלי לתובנה בנאלית על הפער בין איך שדברים נראים לבין איך שהם "באמת", גם בין אלישבע ורועי.

מעניין לבחון את מערכת היחסים בין אלישבע לרועי ביחס למערכת היחסים שמתפתחת בהמשך בין אלישבע לאבירם. אצל אלישבע ורועי מלווה אותי כל הזמן תחושת מלאכותיות: כך מתארים מערכת יחסים זוגית בטלוויזיה: במשבר או שלא במשבר. הבסיס זהה. הנה כך זה נראה כשזוג מפגין אהבה, עניין, חיבה: בחיבוק, בנשיקות, במילות אהבה, בחיוכים, בכמה בדיחות מאולצות. התחושה אצל אלישבע ואבירם שונה לחלוטין. שם כלפי חוץ כמעט אין דבר. אלישבע חמורת סבר כל הזמן, כמעט ואינה מחייכת. לעתים היא אפילו הודפת את אבירם בתקיפות. והנה דווקא כאן, בניואנסים דקים מן הדקים, אני חווה תחושת התרגשות סודית שהולכת ועולה: כי כמעט מהרגע הראשון אני בטוחה שמשהו הולך ומתפתח ביניהם. יש שם איזה פלירטוט סודי על בסיס של עניין הדדי מהוסס אך יציב, שמועבר בניואנסים דקים מן הדקים ואט אט יוצא החוצה בחיוך שמתגנב בעל כורחו.

שוב ושוב עולה תחושה, שבניגוד לסיפור ה"חיצוני" של אבירם, הסיפור של ויקטור שורטט בקווי מתאר גסים של סיפור, בלי להיכנס "פנימה", תוך השענות על קלישאות שחוקות, בלי להכיר "באמת" את רועי ואלישבע. אפיון הדמויות והיחסים ביניהן דל עד בלתי קיים, אין טיפול ופיתוח מעמיקים במצבים המתגלגלים. למשל, לא ידוע דבר על רועי: במה הוא עוסק? מיהם חבריו? משפחתו? האם יש לו חלומות? כאבים? מאכלים אהובים? בהמשך הסיפור, כשרועי לוקח את מכוניתה של אלישבע ונוטש אותה במדבר לאחר שרוקן את דירתה ואת חשבון הבנק שלה, אין שום רמז למניעים שלו: חובות? חמדנות? הפרעה נפשית? צורך בשליטה? לא ברור אם אי פעם אהב את אלישבע או שהכול היה מתוכנן מראש.ומה זה עושה לאלישבע? ברור שהיא שבורה. אבל מעבר לכך: האם מטרידה אותה השאלה אם אי פעם אהב אותה או שמא הכול היה שקר?  היא מנסה לחפש אותו? להבין? מגישה תלונה במשטרה?  מדחיקה הכל? ואיך זה משפיע על המפגשים שלה עם גברים בחייה? עם חברים? עם משפחה? איפה ואיך הפגיעות שלה יוצאת לאחר אותו סיקוונס ראשוני של הגילוי שבו היא בוכה ובוכה?  האם יש גלים של התאוששות ושוב נפילה? איך זה נראה בכלל? אין כלל עיסוק בשאלות האלה. הטיפול במשבר של אלישבע בעקבות הנטישה  מסתכם באמירה אחת של ויקטור: "הבדידות לא שברה את רוחה. היא נשבעה בליבה שלעולם לא תיפול ברשתו של גבר נוסף... רבות נדרו נדרים כאלה כמובן, אך אלישבע נמנתה עם הבודדות שקיימו את שבועתן." – אמירה חגיגית ודרמטית שהיא טיח עבה על הגיאוגרפיה הייחודית של נפשה של אלישבע. אלישבע, מסתבר, מגיבה כלא יותר מהקלישאה של אישה שנפגעה והפסיקה להאמין בגברים, וההתנהגות שלה, שהיא תוצאה של פגיעה עמוקה, שאולי כלל אינה בחירה אלא תוצאה של דחף אינסטינקטיבי להגן על עצמה, מוצגת כבחירה מושכלת ונעלה, שנדרש נדר כדי לקיים אותו, נדר שנשים רבות נופלות בו. אז ראשית, מה בכלל עניין נשים אחרות לכאן? ובאיזה מובן הבדידות לא  שברה את רוחה?  העובדה שהיא המשיכה לעבוד? העובדה שנמנעה מקשר עם גברים? אולי דווקא ההימנעות שלה מקשר עם גברים היא הסימן העמוק לשבירת רוחה?  סוג האמירות האלה מאד מאפיין את ויקטור: אמירות שנועדו להישמע עמוקות, חובקות כל, מוסרות איזושהי חכמה שמעבר לזמן, אבל כשמפרקים אותן הן נחשפות כאמירות ריקות שנאמרות למען הרושם, שמטשטשות את האמת, יותר מאשר חושפות אותה.

ויש גם כל מיני פרטים מופרכים. למשל, העובדה שרועי החליף את מנעול הדירה. לשם מה לטרוח להזמין מנעולן ולשלם על שירות יקר? הרי הדירה ממילא נשארת אצל אלישבע. כנ"ל לגבי הרהיטים. למה להזמין הובלה עבור כמה רהיטים ישנים, שלא ברור כמה יתאימו למקום מגוריו הבא? וכמה כסף כבר צפוי להיות בעו"ש של סטודנטית לרפואה?

אז, הסיפור לא טוב, אבל יש כל מיני דברים בתוכו שגורמים לי לחשוב שהוא לא טוב במכוון, שהוא שם את עצמו לצחוק במודע. דוגמא בולטת היא הנסיעה של אלישבע למצפה רמון. ברקע מתנגן שיר ברדיו, אשר שלא במפתיע, מהדהד משהו מחששותיה של אלישבע ואולי אפילו רומז לעתיד לבוא: : "כשתתעוררי לא תראי יותר" שר אביב גפן. אולי לא היינו שמים לב לזה, לולא אלישבע הלא מרוצה שוב ושוב מעבירה תחנות כדי לברוח משירים שמזכירים לה את מצבה. מאביב גפן היא עוברת לנורית גלרון ששרה לה:  "לא מבינה. לא טוב. ביננו" ומשם לאסף אמדורסקי ששר: "לכי לדרכך, אני לדרכי". בנסיעה חזרה הביתה זה קורה ביתר שאת: הפעם אלישבע השבורה ונטולת הרכב נוסעת באוטובוס ופעם אחר פעם אלישבע נאלצת לבקש מהנהג להחליף תחנה, כשבכל פעם מחדש הרדיו מתעקש להמשיך לנגן שיר פרידה/ בגידה/ נטישה ולא נותן מזור לאלישבע האומללה. הדהוד הלך הרוח של דמות דרך שיר ברקע, מוטיב בנוף (למשל גשם) או פרט אחר במציאות הבדיונית נפוץ למדי באמנות, אבל בדרך כלל הוא משולב באופן ריאליסטי ומעודן יותר. כאן העובדה ששיר אחר שיר אחר שיר שבים ומהדהדים את מצבה של אלישבע חורגת מהמוסכמה הריאליסטית, וההגזמה הזאת מעניקה לסצינה, שאמורה להיות עצובה וקורעת לב, מימד קומי.  

אבל מה כאן מעורר צחוק? ההגזמה הזאת בדיוק – ששיר אחר שיר מהדהדים את מחשבותיה, דאגותיה, מצבה של אלישבע באופן בלתי אמין בעליל. ההגזמה הזו מצחיקה גם היא אירונית – היא לא מאפשרת לאלישבע להדחיק אלא מאלצת אותה כל העת להתעמת עם המצב. העובדה הזו מזכירה לנו שאנחנו צופים ביצירה בדיונית (או קוראים סיפור). האשליה נקרעת, הפער הזה בין מציאות לבדיון עולה אל קדמת הבמה, ואיתו ההבדלים והעובדה שהבדיון הוא מעשה ידי אדם. ומתוך כך שיש אפשרות שכל פרט ביצירה הזו, כולל השירים ברדיו – אינם מקריים ותמיד נבחרים עם כוונה מסוימת. במלים אחרות, יש להם משמעות בהקשר הרחב של היצירה. כלומר, חזר אותו הכלל שאין פרט מיותר ביצירה ומה שמעורר פה צחוק הוא בדיוק זה: אותו כלל לפיו כל פרט ופרט ביצירה חייב להיות הכרחי במארג השלם, חייב להדהד משהו ממשמעות היצירה, שהוא לא יכול להופיע סתם כדי לייצר "מלאות ראליסטית". שקיומו יהיה מוצדק באמת אם יידחס בו רובד נוסף: סימבולי, פסיכולוגי, דימויי. בקצרה, מה שמוגחך פה הוא התביעה מהיצירה לממש תמיד אסתטיקה של אחדות וקוהרנטיות כדי להחשב לטובה.

רגעים נוספים בהם האמינות הריאליסטית של הסיפור נפגעת, מתרחשים כשאלישבע כבר חוזרת אל חייה ועושה חיל כפרוקטולוגית, וצצים להם עוד רגעים קומיים, כשבין כל הדמויות סביבה בבית חולים ובכלל עוברים כחוט השני בדיוק אותם צירופי לשון: "מעשן כמו קטר" ו"כמו קרנבל בנח"ל". הצירוף הראשון בא לתאר רופא עמית שמתמודד עם גירושים בעזרת עישון אובססיבי. אותו רופא התמוטט באמצע ניתוח, אלישבע הוזעקה להחליפו וגילתה על מיטת הניתוחים את רועי כרמון, אהובה משכבר. כנקמה ספק מודעת היא מחבלת בפי הטבעת שלו וגורמת לו לנזקים קשים. הביטוי השני  "כמו קרנבל בנח"ל בא לתאר את מצב פי הטבעת שלו לאחר הניתוח ועולה לפני ובמהלך תביעה כנגד אלישבע. הביטוי עובר בין כולם: התובע, הפרקליטה, הרופאים – וקונה לו מעמד של שם קוד קומי, שחוסך חזרה ארכנית על תיאור המצב שם (עניין חשוב בטלויזיה) שני הביטויים: האחד – מעשן כמו קטר – נדוש ומשומש – והשני כמו קרנבל בנחל -בלתי שגור – משווים מימד קומי ואף קצבי לסיטואציה ושוב גורעים מהאמינות ומהריאליזם. האם זה הגיוני ואמין שבפי כל הדמויות יהיה מוכן על הלשון בדיוק אותו ביטוי?  הקריאה שלי מציעה את ההסבר הטוב ביותר:  זהו סגנון הדיבור שהעניק הסופר – אבירם – לדמויות, שלא טרח לפתח סגנון מובחן וייחודי לכל אחת, עוד חולשה מוכרת אצל סופרים. כך שהחזרתיות שלצירופי הלשון האלה מעלה לקדמת הבמה אף היא את העובדה שמדובר לא במציאות אלא בסיפור כתוב, וה"חולשה" הזו של הסיפור (שמתפקדת גם כיתרון ברובד של הסדרה – בגלל התמציתיות שמאפשר הקידוד) משמשת כדי לעורר מחשבה לגבי כתיבה, סיפורים וסופרים. כי הנה בסיפור עצמו זה "רע" ולא אמין, אבל ברובד מעליו – יש לו תפקיד קומי של קוד שמעביר בחסכנות מידע ולא פחות מכך מכוון אותנו לשאול שאלות על כתיבה.

זה סיפור שכל החוטים בו נתפרים כמעט בהרמטיות לטובת סוף טוב עבור אלישבע. הפושע בא על גמולו במעין צדק פואטי קומי. אלישבע, הקורבן שלו, אף על פי שהיא מבצעת פשע חמור לא פחות, יוצאת בלא כלום. וגם התאונה הטרגית של ויקטור, מתבררת בדפים האחרונים כהתאבדות. כלומר, כהקרבה מודעת למען אלישבע. וכדי שבכל זאת, לא נחוש עצב רב מדי על המחיר ששילם, מסתבר כי התגלה אצלו אלצהיימר, והוא ממילה התכוון לקחת את חייו. אבל התפירה הזו של החוטים ושהכל בה על מקומו בשלום יש בה משהו מושלם עד כדי כך שבדומה למה שהוזכר לעיל, גם כן תחושת המציאותיות והאמינות נפגעת. מסתבר שמבלי לדעת אלישבע אפילו זוכה באהבתו האבירית של ויקטור במעין חתימה טלנובלית רומנטית ומסולסלת. דווקא תפירות כאלה, מושלמות מדי של כל פרט ופרט (למען סוף טוב לגיבורים, כן?) מזכיר יותר מכל דווקא אסתטיקה של טלנובלות או מלודרמות, שבהן הכל נתפר בצורה מושלמת מדי וכולם זוכים לצדק הראוי להם.

הנטיה הזו לצדק פואטי שהופך למגוחך מגיח גם במציאות הבדיונית של אבירם. כשויקטור פוגש את אבירם בבית הקפה, הוא מספר לו שאשתו "מתה מסרטן שהיא עצמה חקרה", כלומר, באופן אירוני, הסרטן שניסתה לחסל, הוא שלבסוף חיסל אותה.

כל האמצעים האלה: הסיפור שמציג את עצמו כדרמת יחסים מאופקת וכל הדרכים בהם הוא פוגם שוב ושוב במראית העין הזו ובאמינות שלו: ע"י הפראזות הריקות, השפה שמנסה להיות מצוחצחת מדי, הפרטים המופרכים, ההגזמות, התפירה הטובה מדי, שנוגעות בשאלות של כללי כתיבה, של אסתטיקה ספרותית, הדגשת הפער בין לבין הסיפור החיצוני, מסבים את תשומת הלב מעולם הסיפור אל שאלת הכתיבה עצמה:  מה הופך סיפור לטוב? האם יש הבדל בין כתיבה יפה לסיפור טוב?. דרכם, הסדרה נוגעת בשאלה מה בין הספרות כמבנה יפה, שעומד בפני עצמו, סגור, שלם, קוהרנטי, אחדותי, שכל פרט בו חיוני להעמדת המבנה לבין הספרות כחיקוי או ייצוג של המציאות, שהיא תמיד כאוטית, פרומה, מקרית ולכן לא יכולה להגיע למדרגת הארגון האסתטי המושלם. ומה בין ספרות שמנסה להעניק משמעות מנחמת, ספרות עם, לבין ספרות שמנסה להגיד משהו חדש על המציאות ולחקור אותו. השאלות האלה הן  בדיוק התשובה לשאלה למעלה: מדוע לכתוב במכוון סיפור רע.

האבחנה הזו בין כתיבה שנחשבת טובה ויפה לבין סיפור טוב עולה במפורש באותה סצנה שפתחתי איתה, כשאלישבע ואבירם יושבים במכונית והיא דוחקת בו לקרוא את הסוף ולא סתם להסתפק בדיווח שלה כי זה "כתוב ממש יפה". כך היא מתנסחת. היא לעולם לא אומרת שהסיפור עצמו טוב. אבל בתחרות בין החיים לסיפור, היא נותנת עדיפות ברורה לאחרון - לעונג האסתטי ששואבים מהקריאה שלו: "אתה היית שמח אם היו מגלים את הסוף של הסיפור שלך במקום לקרוא?" היא שואלת.

אז אם הסיפור הוא לא כל כך טוב, איך זה שהעורכת ואבירם כל כך שמים עליו? ומה זה אומר על שיקול הדעת של אבירם, הסופר המפורסם והמצליח? התדמית של אבירם, סמכותו כסופר ואיש מקצוע, נפגע. כך גם ההערכה כלפי כושר השיפוט של הציבור  אין ספק שיש פה גם עקיצה כלפי הזמנים האלה, שבהם להיות סלב שווה יותר מהכל.  ואכן במפגשים של אבירם עם הציבור מסתבר שרובם לא קראו את רוב ספריו, ויותר מכל הם מתרגשים ממעמד הסלביות שלו ו/או רואים בו אמצעי לקידום הכתיבה שלהם.

אם כך, למה שלא כל מי שרוצה להוציא ספר – יוציא ספר? וכך כמעין מסקנה חגיגית ומשעשעת, מחליקה פנימה הסצנה האחרונה והנהדרת, כשבאירוניה מופלאה כל הדמויות שפגשו באבירם וסיפרו לו על חלומן להוציא ספר, עומדות בשורה אחת איתו בשבוע הספר, שוות לו, ומציעות למכירה את ספריהן החדשים. זה מרגש ויפה מאד בעצם. מרגש ונוגע לב ומצחיק מאד ומגוחך. ומתבקש לאחר שברור שאף לא אחד מחזיק בסמכות ספרותית לקבוע מה טוב ומה רע. ישפוט הציבור. רק שמי בעצם תקרא את כל הספרים הללו? לאורך כל הסדרה, ברור מאד שאנשים קוראים פחות ופחות. כולם כותבים אבל כמעט אף לא אחד קורא אלא אם חייו תלויים בכך. האם זה מה שמבקשת הסדרה מאיתנו כאן במעין אירוניה משועשעת? "תתחילו לקרוא", "תחזרו לקרוא"? זה הטעם לכך שתהליך הכתיבה של אבירם בפועל מתלכד עם תהליך הקריאה? ומה שקרה הוא שאבירם חזר לקרוא, בעקבות אותו מחסום, בעקבות אותם שוטרים, וזה מה שהציל אותו?

החיפוש הבלשי שלי שיצאתי אליו במעין גחמה תם ונשלם. או שמא? כי כשני הסיפורים מתלכדים: זה "של ויקטור" עם המציאות של אבירם, כשאבירם מגיע אל אלישבע המסתתרת, מתגלה שאלישבע ה"אמיתית" שונה לגמרי מאלישבע ה"ספרותית". הפער הזה הגיוני מאד אם אבירם הוא רק קורא שמדמיין במהלך הקריאה איך היא נראית. אבל אם הוא גם הכותב עצמו איך זה מסתדר? אם זה רק סיפור, איך בכל זאת, אלישבע צצה לה שם בעולמו, בשר ודם?  ואם זה איכשהו אפשרי, מדוע שידמיין אותה באופן שונה בסיפור ובמציאות שלו?

רגע יש מוצא, יש אפשרויות: יכול להיות שהשם הזה אלישבע רומנו, השתרבב אליו, כמו שממש מראים בסדרה, כששמע מבזק חדשות ברדיו. יכול להיות שהפער הזה תמיד בהכרח קיים. שדמויות מקבלות חיים משל עצמן, והסופר מאבד עליהן שליטה. ולגבי ויקטור – יכול להיות שאכן יש לו שכן כזה פרוקטולוג, שהוא הלביש עליו את הדמיונות שלו.  ואולי ויקטור אכן סיפר לו שהוא כותב סיפור – ואבירם ערבב את הפרט הזה עם המבזק בחדשות לסיפור אחד. ואולי עוד כל מיני אפשרויות.

מה שעובר כאן זו אמירה על האופן בו חומרי המציאות מתערבבים עם חומרי הספרות במהלך הכתיבה, משנים צורה,  משפיעים זה על זה, באופן שהופך אותם לבלתי נפרדים. כך יש להבין גם את הקריאה שאני מציעה: קריאה סימבולית ,אוורירית, טפילית, שמרחפת מעל הקריאה הבסיסית, המוצקה יותר, מתערבבת איתה, שואבת ממנה, מוצצת את לשדה ושוב נפרדת ממנה.