משהו מתהווה לנגד העיניים. סיפור. תמונה: על קשר שנרקם, על הנפש האנושית, בעליבותה, בפגיעותה, בגדולתה. מרחב של אפשרויות נפתח. העיניים שעוקבות אחרי ההתרחשויות, שעוקבות אחרי אי ההתרחשויות, שמצפות שמשהו יקרה, תוהות אם אכן יקרה ומה. האם יתרחש משהו בעל משמעות, שחורג מהפרטים המקריים של המציאות? שינחה אותנו לקראת הארה חדשה? האם יווצר מהאוסף המפוזר של ההתרחשויות מבנה כלשהו? זוהי חוויה בסיסית של צפייה בתכניות ריאליטי, שהז'אנר בשקט, בלחש, מתחת לענן הסנסציוניות המתריס, מזמין לעבור דרכה. במהלך הצפייה מתפתחת תנועה בין התהיות והשאלות אם יקרה ומה לבין הידיעה הבוטחת שמשהו חייב לקרות. הידיעה הזו בסוף התנועה, מרתקת את הצופה, לפעמים נגד רצונה, לעוד רגע מול קיצוץ סלט במטבח או רביצה על הספה. היא מוצאת עצמה צופה באותם רגעים שבדרך כלל מקצצים בטלוויזיה - רגעים מתים, מיותרים, רגעים שלא קורה בהם כלום. אבל מהרגעים האלה, המאולצים, המביכים צומחים אט אט סיפורים ולפתע כאן דרמה.
יש פוטנציאל לאמת, יש פוטנציאל לחידוש, יש מורכבות ויש שפה. אני מאמינה שהז'אנר הזה נושא בתוכו פוטנציאל להפקת כמה יצירות טובות באמת, אפילו יצירות מופת, ביום מן הימים.
***
צפוי חלק שני (אינשאללה) ובו אני מתכוונת להתמקד בשאלה האם הריאליטי מוסרי.
מנין הידיעה? כי הדמויות הן משתתפים ומשתתפות בשר ודם, שכל אחד וכל אחת נישאים בתוך גוף שידע הסטוריה וספג משקעים, שעוצב במשך שנים ארוכות על ידי אינספור מפגשים בעלי עוצמות שונות עם גופים אחרים, מוסדות, ידע, חוקים, כוחות, ולא, להבדיל, על ידי הניסיון, כח הדמיון והתבונה של תסריטאית יחידה. כל משתתפת נושאת בגופה עושר עצום של יחסים בין רגשות, דעות, ידע, הרגלים ישנים, תסביכים רדומים ומנעד רחב ודינמי של אופני דיבור, תגובה ופעולה, נכון להתעורר עם כל מפגש עם משתתפים אחרים, נושאי מטענים כמוה. נקודות רגישות ילחצו, רגשות יעלו שיביאו את המשתתפת לפעול, לקשור קשרים והנה נוצר מצב חדש ומתחיל להרקם סיפור.
מצד שני, גם השאלה ממשיכה בעקשות ללוות את הצופה לאורך הדרך. התסריט בריאליטי הוא מסגרת חסרה, מסגרת עם חלל גדול. התסריט יותר משהוא קובע מה שיקרה, פותח מרחב של סיפורים אפשריים, שכולל בתוכו גם את אפשרות אי-הסיפור או אי ההתרחשות. הדברים המעניינים באמת, המשמעותיים, לא נמצאים בסיפור המסגרת אלא בתהליכים שעוברים על הנפשות הפועלות וברשת הקשרים הנרקמת ביניהן. גם אם ההפקה מתערבת באמצעות כל מיני מניפולציות כדי להטות זרמים, גם אם לוקחים בחשבון שהחומר ערוך הרי שהיריעה הבסיסית, ממנה חותכים את התכנית, עשויה מאותן התרחשויות/ אי התרחשויות מקריות, לא ידועות: המלים שנאמרו על ידי המשתתפים, הפעולות שנעשו על ידם. כל זה קורה צעד צעד, עקב בצד אגודל, ומאחר שהתרחשויות רבות הן לא יותר משיחה קצרה או מחוות יד – כלומר, הן גובלות באי- התרחשות, עדיין ממשיכה לרחף השאלה "האם יקרה משהו?”, "האם מה שהיה עכשיו יוביל למצב חדש?” גם כשלפתע יש התפרצות, היא שוככת, השגרה שבה ומשתררת גם אם מטענים רוחשים מתחת לפי השטח, פשוט כי "ככה זה בחיים", והשאלה שבה ועולה.
התנועה הזו בין שאלה לידיעה ייחודית לריאליטי. בסרטים עלילתיים, מתוך ההכרות עם הז'אנר ידוע לנו שמשהו יקרה – אנחנו סומכים על התסריטאי, על המבנה המוכר וצוללים למעקב להוט אחר העלילה. לכל היותר, אנחנו שואלים "מה יקרה?", כמעט לעולם לא "האם יקרה?" אלא כשיש שיבוש חריף של הציפיות שלנו.
אז הצופה יכולה להשתעמם לפעמים אך היא נשארת כי מצפה למשהו שיקרה, צופה, כאמור, באותם רגעים מתים בהם לא קורה שום דבר לכאורה, רגעים שמקצצים בלי רחם בתכניות אחרות, שחולפים עליהם בתסריטים; היא מוזמנת לנכוח החל מהרגעים הראשונים שיכולים להיות מביכים, מלאי זיוף, סתמיים בלי תסריטאי שילטש אותם (וגם אם יחתכו – במשהו מהיריעה הגולמית ייאלץ העורך להשתמש) עד שקורה משהו. אפשר לומר שהיא עוקבת אחר המעבר בין אין ליש: במפץ הקטן שממנו מתהווים קשרים, סיפורים, מצבים; המפץ הקטן שממנו מתגלים לפתע אנשים.
בתוך זה, היא יכולה לפעמים לגלות, רק מתוך הצפייה הסבלנית, שגם ברגעים הריקים האלה, ברווחים בין הדברים, צפון משהו שנסתר מעיניה עד עתה: נימים של הוויה? הריתמיות המשונה של השגרה? איך שמעשים יכולים תמיד להצטמצם באופן מוזר להנעה של גוף? לדיבור? כל העמל הזה הקשור לחיים שלנו וכל הבטלה? ודאי שתתגלה אמת מסוימת על אנושיות לטוב ולרע. כך או כך, יש לה הזדמנות לגלות שגם על הרווחים אפשר להסתכל כעל דברים בפני עצמם ואפילו לעשות מהם טלויזיה.
הריאליטי מזמין אותה ואותנו לערער על החלוקות השגורות בין "משהו קורה" ל"לא קורה כלום" ובין "משעמם" ל"מעניין". הוא מזמין אותנו להרחיב את מושג הסיפור, כשהוא בונה מאוסף של התרחשויות שגובלות באי-התרחשויות אריג פתוח, מסועף, רב משמעי, ניתן לקריאה באופנים רבים, שיכול להיות בו בזמן גם דל, פשטני, מעורר כעס ומיאוס. בני אדם בפעולה זה לא תמיד מראה יפה (יש פוטנציאל להתפרעות לא צפויה של הפרטים. דברים בזויים, לא ראויים, לא מקובלים על הזרם המרכזי, עלולים להפלט אל החלל מתוך המובן מאליו הקולקטיבי שרוחש מתחת לפני השטח ולשקף לנו משהו על עצמנו).
לפי כל זה, מסתבר שלריאליטי פוטנציאל לעצב צפייה סבלנית יותר, שיכולה להיות עם הרגע שבו לא קורה כלום, ובעקבות זאת להעמיק את כושר ההתבוננות ולפתח מחדש רגישויות לדקויות לראות דברים שנעלמים מהעין כשהכל ערוך יפה מדי, מחליק מהתרחשות להתרחשות.
בנוסף, הריאליטי מחזיר לנו את היכולת להתבונן מתוך מרחק ביקורתי. הרגעים ה"מתים" שלעתים קרובות נפלטים אליהם אחרי רגע של דרמה, מעודדים בחינה מחודשת של המתרחש. כשלא הכל אטום בשכבה המבהיקה והאטומה של העלילה, שסוחפת אותנו בטוחות אל סוף מסוים, אנחנו נזכרים שאפשר גם להתרחק, לבדוק, להטיל ספק. מעבר לכך, הז'אנר מספק כל הזמן פריזמה מורכבת ולא צפויה של נקודות מבט (באמת ובתמים אין גיבור אחד), וכמובן, גם המשתתפים עצמם אינם מחויבים לשום קוהרנטיות מקובלת של דמות כתובה, ויכולים לנהוג לעתים ברשעות, לעתים באצילות ובכל הטווח שביניהן. כך שהתנועה בין הזדהות לביקורת למיאוס וחוזר חלילה כלפי משתתף מסוים אינה נדירה.
ואולם את המרחק הביקורתי יוצרים באופן כמעט מיידי דברים בסיסיים הרבה יותר: ערכי ההפקה הזולים, העובדה שהמשתתפים מצולמים ללא איפור ותאורה מחמיאה, הבימוי הבסיסי, הנסמך על הזויות של המצלמות המוצבות בבית ומוגבל באפשרויות להפעיל מניפולציה, הפסקול שהוא או נעדר או בסיסי מאד, מוגבל גם הוא ביכולתו לצעף את המציאות ולהטיל עליה אווירה מסוימת. כל אלה מגבילים מאד את היכולת של הריאליטי לסחוף את הצופה, להשכיח ממנה את מציאות חייה, באותו האופן בו עושה זאת סדרת דרמה, למשל. באופן בלתי צפוי, הריאליטי הרבה פחות אסקפיסטי ממנה. הוא מביא אלינו את הקיום היומיומי על כל העליבות הקטנונית שלה, נטולת כל אבק של קסם. ודאי שלא נרצה להסחף אל תוך כל זה, נעדיף לשמור על מרחק בטוח, אבל לעתים, זה תלוי בנו, נגלה שהוצבה בפנינו גם מראה.
יש פוטנציאל לאמת, יש פוטנציאל לחידוש, יש מורכבות ויש שפה. אני מאמינה שהז'אנר הזה נושא בתוכו פוטנציאל להפקת כמה יצירות טובות באמת, אפילו יצירות מופת, ביום מן הימים.
***
צפוי חלק שני (אינשאללה) ובו אני מתכוונת להתמקד בשאלה האם הריאליטי מוסרי.
