מתחת לתיבות הדואר עם הפנים אל הקיר שכב מישהו במכנסי משבצות מלוכלכים. הוא היה עטוף בשכבות של סווטשירטים, אולי אפילו מעיל בד. הכל היה מלוכלך. ראיתי שהיד מגובסת. לא ידעתי אם הוא צעיר או זקן. הוצאתי את המפתח של דלת הבניין. בדרך אל חור המנעול, עצרתי ופלטתי לעברו בהיסוס משהו כמו "סליחה?". תשובה לא באה. היססתי שוב ואז עליתי למעלה. רציתי לשכוח אבל בכל זאת החלטתי שלא. לפני כן, באוטו, התעצלתי לשלוח יד אל התיק כדי לשלות כמה מטבעות לקבצן של כביש (האם זו בסך הכל שאלה של הכושר והחשק לפעול לעומת הכושר להדחיק ולהתמיד במסלול היום?). ארזתי בשקית כמה תפוזים, כמה תפוחים, אריזה פתוחה של שקדים עם הקליפס ששומר על טריות. בתוך השקית שמתי גם שטר של 50 ש"ח ולקחתי בקבוק מים. הנחתי על ידו ועליתי למעלה. חשבתי שבזה זה נגמר. אבל אז התחילו לפרוח דמיונות. דמיינתי אותו מוצא את החבילה ועיניו נמלאות דמעות. דמיינתי שהשכנה התאילנדית ראתה אותי מחלונות הבנין הסמוך והיא מספרת לחבריה על הישראלית בעלת הלב הרחב. התחלתי לכסוס ציפורניים - האם הוא ראה ולקח? אולי הוא בעצם בז לי על היומרה המתנשאת? קמתי וניסיתי להציץ מהחלון באמבטיה, אבל לא ראיתי כלום. זה לא הניח לי כל הערב. לא העזתי לצאת החוצה. חשתי שנחשפתי באופן המגונה ביותר.
בבוקר, כשיצאתי לעבודה, הצצתי בלב הולם לפינת הדואר. הוא כבר לא היה שם. עדיין בצבצה. מיהרתי להסתלק לעבודה.
רק כמה ימים לאחר מכן, העזתי להתקרב ולבדוק את המצאי. בקבוק המים עדיין עמד שם. בתוך השקית נחו התפוזים, התפוחים. שקית השקדים היתה מוטלת ריקה על העפר. חשתי עלבון. אין מלה אחרת. התקרבתי ובחנתי ביתר תשומת לב את השקית. בין התפוזים היה תחוב עדיין גם השטר. נמלכתי בדעתי. בקבוק המים החתום הגעיל אותי. הבטתי מסביב ולקחתי במהירות את השטר. אחר כך עוד ימים רבים הייתי מנסה שלא לראות את הבקבוק הזה שהמשיך לעמוד שם, הופך לעוד טינופת, לעוד מפגע סביבתי.
שבוע לאחר מכן הבחנתי שבחצר הבניין התנחלו שני אנשים. פעם אחת אפילו ראיתי אחד מהם - מאונן על המזרון שהכין לו מתחת לעץ, ממש כאילו היה בחדרו בבית. נסוגתי מהחלון.
בורגנית מגבול הרוח ואילך.
(נווה שאנן, 2008 )
בבוקר, כשיצאתי לעבודה, הצצתי בלב הולם לפינת הדואר. הוא כבר לא היה שם. עדיין בצבצה. מיהרתי להסתלק לעבודה.
רק כמה ימים לאחר מכן, העזתי להתקרב ולבדוק את המצאי. בקבוק המים עדיין עמד שם. בתוך השקית נחו התפוזים, התפוחים. שקית השקדים היתה מוטלת ריקה על העפר. חשתי עלבון. אין מלה אחרת. התקרבתי ובחנתי ביתר תשומת לב את השקית. בין התפוזים היה תחוב עדיין גם השטר. נמלכתי בדעתי. בקבוק המים החתום הגעיל אותי. הבטתי מסביב ולקחתי במהירות את השטר. אחר כך עוד ימים רבים הייתי מנסה שלא לראות את הבקבוק הזה שהמשיך לעמוד שם, הופך לעוד טינופת, לעוד מפגע סביבתי.
שבוע לאחר מכן הבחנתי שבחצר הבניין התנחלו שני אנשים. פעם אחת אפילו ראיתי אחד מהם - מאונן על המזרון שהכין לו מתחת לעץ, ממש כאילו היה בחדרו בבית. נסוגתי מהחלון.
בורגנית מגבול הרוח ואילך.
(נווה שאנן, 2008 )
