יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

הומלס בבית

מתחת לתיבות הדואר עם הפנים אל הקיר שכב מישהו במכנסי משבצות מלוכלכים. הוא היה עטוף בשכבות של סווטשירטים, אולי אפילו מעיל בד. הכל היה מלוכלך. ראיתי שהיד מגובסת. לא ידעתי אם הוא צעיר או זקן. הוצאתי את המפתח של דלת הבניין. בדרך אל חור המנעול, עצרתי ופלטתי לעברו בהיסוס משהו כמו "סליחה?". תשובה לא באה. היססתי שוב ואז עליתי למעלה. רציתי לשכוח אבל בכל זאת החלטתי שלא. לפני כן, באוטו, התעצלתי לשלוח יד אל התיק כדי לשלות כמה מטבעות לקבצן של כביש (האם זו בסך הכל שאלה של הכושר והחשק לפעול לעומת הכושר להדחיק ולהתמיד במסלול היום?). ארזתי בשקית כמה תפוזים, כמה תפוחים, אריזה פתוחה של שקדים עם הקליפס ששומר על טריות. בתוך השקית שמתי גם שטר של 50 ש"ח ולקחתי בקבוק מים. הנחתי על ידו ועליתי למעלה. חשבתי שבזה זה נגמר. אבל אז התחילו לפרוח דמיונות. דמיינתי אותו מוצא את החבילה ועיניו נמלאות דמעות. דמיינתי שהשכנה התאילנדית ראתה אותי מחלונות הבנין הסמוך והיא מספרת לחבריה על הישראלית בעלת הלב הרחב. התחלתי לכסוס ציפורניים - האם הוא ראה ולקח? אולי הוא בעצם בז לי על היומרה המתנשאת? קמתי וניסיתי להציץ מהחלון באמבטיה, אבל לא ראיתי כלום. זה לא הניח לי כל הערב. לא העזתי לצאת החוצה. חשתי שנחשפתי באופן המגונה ביותר.
בבוקר, כשיצאתי לעבודה, הצצתי בלב הולם לפינת הדואר. הוא כבר לא היה שם. עדיין בצבצה. מיהרתי להסתלק לעבודה.
רק כמה ימים לאחר מכן, העזתי להתקרב ולבדוק את המצאי. בקבוק המים עדיין עמד שם. בתוך השקית נחו התפוזים, התפוחים. שקית השקדים היתה מוטלת ריקה על העפר. חשתי עלבון. אין מלה אחרת. התקרבתי ובחנתי ביתר תשומת לב את השקית. בין התפוזים היה תחוב עדיין גם השטר. נמלכתי בדעתי. בקבוק המים החתום הגעיל אותי. הבטתי מסביב ולקחתי במהירות את השטר. אחר כך עוד ימים רבים הייתי מנסה שלא לראות את הבקבוק הזה שהמשיך לעמוד שם, הופך לעוד טינופת, לעוד מפגע סביבתי.

שבוע לאחר מכן הבחנתי שבחצר הבניין התנחלו שני אנשים. פעם אחת אפילו ראיתי אחד מהם - מאונן על המזרון שהכין לו מתחת לעץ, ממש כאילו היה בחדרו בבית. נסוגתי מהחלון.


בורגנית מגבול הרוח ואילך.

(נווה שאנן, 2008 )

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

לו הייתי

לו הייתי חיה בסוף המאה ה-19 או לכל המאוחר בתחילת המאה העשרים הייתי נעשית לרקדנית בוודביל.
כל הימים היו עונג ורוד והחיים ממשיים מאד. שום דבר חוץ מגוף וחושים. איך היינו מתכוננות להופעה בימים ההם: תריסר נערות בחצי קיטון חצי אוהל כבר גרובות גרבוני משי ורודים דקים, כבר ארוזות במחוכים של אטלס, מנסות לשים ת'יד על נזר נוצות היען הגדולות, אחד לכל אחת. המנהל היה מציץ, לבוש חזיה שחורה ומעיל כנפות, לפעמים בחיוך לפעמים בקוצר רוח, אך תמיד גאה בלהקה שלו, ובתוך כל המהומה של נערות שנדחפות, יוצאות ובאות, לעולם לעולם לא יוצא לפני שמחליק מבט על שוקיים ורודים, על שדיים גואים. כן. גם אני הייתי תופסת את עצמי לפעמים עוצרת לרגע אחד קטן מול המראה, חולפת על שוקיים למעלה אל הבד שנגמר איפה שהירכיים, תמימות כל כך, מתחילות להתעבות, ותוהה בחשקנות מוזרה מה קורה אחר כך.

האם ברחת מהבית כדי להיעשות לרקדנית? לא. אני מעדיפה היזכרות בילדות של נדודים בדרכים. אמא רקדנית. אבא קוסם. ערבוביה של קטיפות וקלפים ונוצות היתה נושרת בקרון בסלואו מושן משכיחה את החול שהיה מדליק את עיננו.

כל זה היה מתרחש באמריקה, זה ברור, מקסימום באוסטרליה: האנגלית היתה מפכה בי משביעה וזולה כמו תפוח אדמה. על "ארץ ישראל" לא הייתי יודעת שום דבר אפילו אם הייתי יהודיה.
כי הבמה היתה מסומאת אורות ומוזיקה, צבעים הסתחררו במערבולת כבירה ואנחנו, הנערות, היינו חומה שידעה לפתע להתעקל למעגל, להתפרק לזיקוקים, להיות לאחת חיה. לא ידעתי שום דבר חוץ מהמתח בשרירים, מתורת הגוף. אגן הירכיים היה לי למורה דרך והיה הדרך עצמה.
אי שם בעתיד חיכו לי, לנו - התשואות -
וארוחת הערב המאוחרת.
כולנו: הרקדניות, הזמרים, עובדי הבמה - איפה היינו מתכנסים אז? תחת כיפת השמיים, סופגים צינה - ידיים, ידיים סביב לסיר שמתבשל על מדורה קטנה? או באוהל הגדול, המטונף והעזוב? האם היינו שופכים לסיר בעצמנו את שקי תפוחי האדמה?

אהבתי את פכחון החזרות. הקטעים שהבמאי היה מחבר בסיכות ביטחון של A boy falls in love with the girl next door. . שכחנו לבנות קומות, לא טרחנו אף פעם לצלול למעמקים. יכולתי בקלות להסתחרר בפירואט, לדקלם, לשיר. התענגתי על החופש שבממלכת ה"בערך" שלי. הסתפקתי בלגרד מספיק שטרות ומטבעות בשבילה.
הגברות המכובדות היו חושבות slut! ומפנות את פשטידות הנוצה שעל ראשיהן. הנערות היו מציצות בי בסקרנות.

ולמה רקדנית ולא קוסמת? לעשות קסמים היה עניין לגברים. כמו הקסם עצמו, הייתי אני
פשוטה
ובורה .